בוליביה (Bolivia): מסע אל לה פאס (La Paz), סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) והנופים הכי לא מציאותיים בדרום אמריקה

בוליביה (Bolivia) היא מדינה שמרגישים אותה בגוף עוד לפני שמבינים אותה בראש. האוויר דליל, הרחובות עולים ויורדים בלי רחמים, ההרים נראים כאילו הם סוגרים על הערים, והשמיים נפתחים מעל רמות האנדים בעוצמה שקשה להסביר. זהו יעד שמתחיל בגובה של לה פאס (La Paz), ממשיך אל שרידים עתיקים כמו טיוואנאקו (Tiwanaku), מטפס אל פסגות קפואות כמו צ'קלטאיה (Chacaltaya), ואז מתפרק לחלוטין מכל מה שמוכר בנופי המלח, המדבריות, הלגונות והגייזרים של אויוני (Uyuni). מי שמחפש טיול קליל ונוח בלבד עלול להרגיש כאן מאותגר, אבל מי שמוכן לקבל את בוליביה בקצב שלה מגלה אחת המדינות הכי מפתיעות, עוצמתיות ומלאות ניגודים בדרום אמריקה.

המסלול הקלאסי בין לה פאס (La Paz) לאויוני (Uyuni) מצליח לדחוס בתוך כמה ימים עולם שלם: שווקים צבעוניים, כיכרות פוליטיות, רחובות קולוניאליים, רכבלים עירוניים, תצפיות על הרים מושלגים, אתרים קדם-אינקיים מסתוריים, עמק סלעי שנראה כמו ירח, מדבר מלח לבן עד האופק, אי קקטוסים בלב משטח מלח, לגונות עם פלמינגו, סלעים שעוצבו ברוח, גייזרים, מעיינות חמים וגבול מדברי מול צ'ילה (Chile). זה מסלול קצר יחסית בזמן, אבל גדול מאוד בתחושה. מי שרוצה לבדוק מראש חוויות, סיורים ואפשרויות הזמנה שמתאימות לאזור יכול להתחיל מכאן.

חשוב להבין כבר בהתחלה: בוליביה (Bolivia) דורשת הסתגלות. הגובה משפיע על הנשימה, השמש חזקה, הקור במדבר יכול להיות קיצוני, והמרחקים בין הנקודות באזור אויוני (Uyuni) ארוכים מאוד. לצד זה, המצב הפוליטי והחברתי במדינה יכול להשפיע על ביקור בערים, בעיקר סביב כיכרות ממשל, חסימות כבישים והפגנות. לכן, טיול טוב בבוליביה הוא לא רק רשימת אטרקציות. הוא שילוב של תכנון, גמישות, הקשבה למקומיים, בחירת מפעיל אמין, ובעיקר נכונות לתת לנופים לעבוד עליכם לאט.

לה פאס (La Paz): עיר בגובה שמכריחה את המטייל להאט

לה פאס (La Paz) יושבת בגובה של כ-3,600 מטר מעל פני הים, והיא אחת הערים המרשימות בעולם מבחינת מיקום. העיר פרושה בתוך קערה הררית ענקית, כאשר מעליה מתנשאים שכונות, כבישים, רכבלים, בתים צפופים והרים שמלווים כל מבט. ההגעה אליה אינה מרגישה כמו כניסה לעיר רגילה, אלא כמו ירידה אל מרחב עירוני תלוי בין אדמה לשמיים. כבר בהליכה הראשונה מבינים שכל עלייה קטנה יכולה להרגיש כמו מאמץ, וכל סיבוב רחוב חושף זווית חדשה של העיר.

המרכז ההיסטורי של לה פאס (La Paz) מציע שילוב של פוליטיקה, דת, מסחר ותיירות. כיכר מוריו (Plaza Murillo) היא הלב הפוליטי של העיר, עם מבנים חשובים כמו קתדרלת לה פאס (La Paz Cathedral), ארמון הנשיאות (Presidential Palace) והקונגרס הלאומי (National Congress). כאשר הכיכר פתוחה ושקטה, היא נראית כמעט קלאסית: יונים, חזיתות רשמיות, פסל במרכז ואנשים שעוצרים למנוחה. אבל בימים של מתח פוליטי, חסימות או נוכחות משטרתית, המקום מזכיר שבוליביה אינה רק נופים, אלא מדינה חיה עם מאבקים חברתיים וכלכליים אמיתיים.

לצד הכיכרות הרשמיות, לה פאס (La Paz) מציעה גם רחובות קטנים ואינטימיים יותר. רחוב חאין (Calle Jaén) הוא אחד היפים שבהם, עם בתים צבעוניים, מרפסות, אבנים ישנות ומוזיאונים קטנים שמספרים על זהות עירונית, מתכות יקרות ומסורות מקומיות. זהו מקום טוב לנשום לרגע, לצלם, לשתות משהו חם ולהבין שהעיר אינה רק כאוס של עליות, שווקים ומכוניות. יש בה גם פינות עדינות שבהן הזמן נראה איטי יותר.

שוק המכשפות (Witches' Market) ומוזיאון הקוקה (Coca Museum): בין אמונה, מסורת ותיירות

אחד המקומות המזוהים ביותר עם לה פאס (La Paz) הוא שוק המכשפות (Witches' Market), אזור קטן ומפורסם שבו מסורות אנדיות, מזכרות, חפצי פולחן ותיירות מתערבבים זה בזה. בעבר, השוק היה מזוהה יותר עם טקסים, קמעות, צמחי מרפא וחפצים ששימשו אמונות מקומיות. כיום חלק גדול ממנו פונה גם למבקרים, עם טקסטיל, פסלונים, תכשיטים ומזכרות, אבל עדיין אפשר להרגיש בו הד של עולם רוחני עמוק יותר, כזה שבו ההרים, האדמה והכוחות הבלתי נראים אינם מושגים רחוקים.

לא רחוק משם נמצא מוזיאון הקוקה (Coca Museum), מקום קטן אך חשוב להבנת אחד הצמחים הטעונים ביותר באזור האנדים. עבור רבים מחוץ לדרום אמריקה, עלי הקוקה קשורים מיד לדימויים של סמים ופוליטיקה. אבל בבוליביה ובאזורי האנדים יש להם היסטוריה ארוכה הרבה יותר: שימושים מסורתיים, הקלה על תסמיני גובה, טקסים, עבודה פיזית ומעמד תרבותי עמוק. ביקור במוזיאון כזה עוזר להבין שהמציאות מורכבת בהרבה מהדימוי החיצוני.

השילוב בין שוק המכשפות (Witches' Market) לבין מוזיאון הקוקה (Coca Museum) מתאים מאוד לשעות הראשונות בעיר. זהו מסלול קצר יחסית, שאינו דורש מאמץ פיזי גדול מדי, אבל מעניק פתיחה טובה להבנת בוליביה: מדינה שבה מסורת ילידית, קתוליות, פוליטיקה, תיירות ושוק מודרני מתקיימים יחד באותו רחוב.

כיכר סן פרנסיסקו (Plaza Mayor de San Francisco): האבן שמחברת בין ברוק לאנדים

כיכר סן פרנסיסקו (Plaza Mayor de San Francisco) היא אחת הנקודות היפות והמרכזיות ביותר בלה פאס (La Paz). במרכזה עומדת כנסיית סן פרנסיסקו (San Francisco Church), מבנה מרשים שהשורשים שלו מגיעים למאה ה-16, אך הגרסה הנוכחית שלו נבנתה מחדש במאה ה-18 לאחר קריסה. הכנסייה משלבת סגנון בארוק עם אמנות ילידית, והחזית שלה נראית כאילו היא מחזיקה בתוכה גם את הספרדיות הקולוניאלית וגם את העולם האנדי המקומי.

זהו אחד המקומות שבהם לה פאס (La Paz) נראית הכי עירונית והכי בוליביאנית בעת ובעונה אחת. סביב הכיכר יש תנועה, דוכנים, מקומיים, תיירים, אוטובוסים, רחובות שעולים ויורדים, והכנסייה עצמה שומרת על נוכחות שקטה מול כל הרעש. מי שיש לו זמן יכול לקחת סיור מודרך בתוך הכנסייה ואף לעלות לגג לתצפית על העיר. מלמעלה, לה פאס נראית כמו שטיח עירוני צפוף שמטפס על ההרים מכל כיוון.

מי טלפֶריקו (Mi Teleférico) ואל אלטו (El Alto): העיר שנראית הכי טוב מהאוויר

אין דרך טובה יותר להבין את המבנה של לה פאס (La Paz) מאשר לעלות על מי טלפֶריקו (Mi Teleférico), מערכת הרכבלים העירונית שהפכה לאחד הסמלים המודרניים של העיר. היא אינה רק אטרקציה לתיירים, אלא כלי תחבורה יומיומי שמחבר בין לה פאס לבין אל אלטו (El Alto), העיר הגבוהה שעל הרמה שמעליה. הקרונות נקיים, שקטים, יעילים, ופשוט מדהימים מבחינת הנוף שהם מציעים.

כאשר הקרון עולה מעל הבתים, השווקים, הגגות והכבישים, לה פאס (La Paz) נפתחת בצורה שאי אפשר לקבל מהרחוב. רואים את השכונות מטפסות על ההרים, את הקווים העירוניים, את הפערים בגובה, ואת אילימאני (Illimani), ההר המושלג שמלווה את העיר כמו שומר קבוע. אל אלטו (El Alto) אינה שכונה של לה פאס, אלא עיר נפרדת, גבוהה יותר, צפופה, מסחרית וחזקה מאוד מבחינה חברתית. יש בה שווקים עצומים, מבנים צבעוניים, שדה תעופה גבוה במיוחד ואנרגיה שונה מהבירה שמתחת.

נסיעה במי טלפֶריקו (Mi Teleférico) בשעות היום יפה, אבל נסיעה בלילה יכולה להיות מרשימה לא פחות. האורות נפרשים על המדרונות, הקרונות מחליקים בשקט מעל העיר, והגובה נותן תחושה כמעט לא מציאותית. למי שמגיע ללה פאס לזמן קצר, זהו אחד הדברים שלא כדאי לוותר עליהם. מי שרוצה לשלב את הרכבלים כחלק מסיור עירוני יכול לבדוק כאן אפשרויות רלוונטיות.

סופוקאצ'י (Sopocachi), פארק מונטיקולו (Parque del Montículo) ומיראדור קילי קילי (Mirador Killi Killi)

כדי לראות צד רגוע יותר של לה פאס (La Paz), כדאי להגיע לסופוקאצ'י (Sopocachi), אחד האזורים הנעימים בעיר. יש בו בתים ישנים, רחובות ירוקים יותר, בתי קפה, ברים ומסעדות שמרגישים מעט פחות עמוסים מהמרכז. בתוך האזור נמצא פארק מונטיקולו (Parque del Montículo), פארק קטן על גבעה עם תצפית יפה אל העיר ואל ההרים שסביבה. זהו מקום שמזכיר שגם בעיר אינטנסיבית כמו לה פאס יש פינות שאפשר פשוט לשבת בהן ולתת לנשימה לחזור.

תצפית חזקה עוד יותר מחכה במיראדור קילי קילי (Mirador Killi Killi), נקודת תצפית גבוהה שמעניקה אחד מהמראות היפים ביותר על לה פאס (La Paz). העלייה לשם יכולה להיות מורגשת מאוד בגלל הגובה, אבל המאמץ משתלם. העיר נפתחת מלמטה כמו קערה ענקית, והאילימאני (Illimani) עומד ברקע בגובה של 6,462 מטרים. בשעת שקיעה, כאשר האור נוגע במדרונות ובגגות, אפשר להבין למה ההר הזה הפך לסמל של העיר. הוא לא רק נוף. הוא נוכחות.

טיוואנאקו (Tiwanaku): התרבות העתיקה שקדמה לאינקה

במרחק של כ-70 קילומטרים מערבה מלה פאס (La Paz), סמוך לאזור אגם טיטיקקה (Lake Titicaca), נמצא טיוואנאקו (Tiwanaku), אחד האתרים הארכאולוגיים החשובים והמסתוריים בדרום אמריקה. זהו מקום שקדם לאינקה, והשרידים שבו מעידים על תרבות מתקדמת שהחזיקה ידע הנדסי, דתי ואסטרונומי מרשים. אבני ענק, שערים, פסלים, קירות ואלמנטים טקסיים מעלים שאלות רבות על הדרך שבה נבנו המבנים ועל המשמעות המדויקת של המקום.

הביקור בטיוואנאקו (Tiwanaku) שונה מאוד מביקור באתר אינקה מפורסם כמו מאצ'ו פיצ'ו (Machu Picchu). כאן אין נוף דרמטי של פסגות ירוקות, אלא רמה פתוחה, שמיים גדולים ואבנים שמדברות בשקט. דווקא השקט הזה נותן למקום כוח. שער השמש (Gate of the Sun), פסלי האבן והמבנים הטקסיים מזכירים שבוליביה הייתה מרכז של תרבויות מורכבות הרבה לפני שהספרדים הגיעו ולפני שהאינקה הפכו לסמל המוכר ביותר של האנדים.

כדאי להגיע לטיוואנאקו (Tiwanaku) עם מדריך או לפחות עם רקע בסיסי, מפני שחלק מהעוצמה של המקום נמצא בהסברים. ללא הקשר, האבנים עלולות להיראות מרוחקות. עם סיפור נכון, הן הופכות לעדות לתרבות עמוקה, מסתורית ומרשימה. זהו אחד מטיולי היום החשובים ביותר מלה פאס, במיוחד למי שרוצה להבין את בוליביה מעבר לנופים.

עמק הירח (Valle de la Luna) וצ'קלטאיה (Chacaltaya): יום של סלעים, רוח וגובה קיצוני

אחד מטיולי היום המגוונים ביותר באזור לה פאס (La Paz) משלב את עמק הירח (Valle de la Luna) עם צ'קלטאיה (Chacaltaya). עמק הירח (Valle de la Luna) נמצא במרחק קצר מהעיר, אבל מרגיש כמו מעבר לעולם אחר. אלפי שנים של רוח וגשם עיצבו את הקרקע הרכה למגדלים, חריצים, עמודים וסדקים, עד שהאזור קיבל מראה יבש, מוזר וירחי. זהו מקום קצר יחסית לביקור, אך מאוד פוטוגני ומעניין מבחינה גיאולוגית.

משם הדרך מטפסת אל צ'קלטאיה (Chacaltaya), הר שנמצא בגובה של מעל 5,400 מטרים ונודע בעבר כאחד מאתרי הסקי הגבוהים בעולם. הקרחון שהפך אותו לאתר סקי נעלם ברובו, וכיום המקום הוא בעיקר נקודת תצפית דרמטית על פסגות האנדים, עמקים, שמיים פתוחים ולעיתים גם אגם טיטיקקה (Lake Titicaca) באופק. ההליכה מהנקודה שבה עוצרים הרכבים אל הפסגה אינה ארוכה, אבל בגובה כזה כל צעד מורגש.

החוויה בצ'קלטאיה (Chacaltaya) היא לא רק נוף. היא שיעור בגובה. הנשימה קצרה, השמש חזקה, הרוח יכולה להיות חדה, והגוף מזכיר שלא מדובר בטיול רגיל. מי שמגיע צריך לעשות זאת לאט, לשתות מים, להקשיב לגוף ולא להתבייש לעצור. ביום בהיר, המאמץ מתוגמל בנוף שקט, עצום וחד. אם רוצים לשלב את עמק הירח וההר ביום אחד, אפשר לבדוק כאן סיורים מתאימים.

אויוני (Uyuni): שער קטן לעולם ענק של מלח ומדבר

המעבר מלה פאס (La Paz) אל אויוני (Uyuni) מסמן שינוי מוחלט באופי הטיול. אפשר להגיע בטיסה קצרה או בנסיעה ארוכה, אבל כך או כך, אויוני (Uyuni) עצמה היא בעיקר שער. זו עיירה קטנה, פשוטה, מאובקת במידה מסוימת, שבה סוכנויות טיולים, בתי קפה, מלונות בסיסיים ורחובות סביב שדרת פוטוסי (Potosí Avenue) וכיכר ארסה (Plaza Arce) מתארגנים סביב דבר אחד מרכזי: היציאה אל סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) ואל מדבריות דרום-מערב בוליביה.

לפני היציאה לשטח, כדאי להתארגן היטב. משקפי שמש הם חובה, כי האור על המלח חזק מאוד. כדאי להביא בגדים חמים ללילות, מים, קרם הגנה, סוללות טעונות, מעט מזומן, חטיפים וסבלנות לנסיעות ארוכות. סיור של שלושה ימים באזור אויוני הוא אחת החוויות המרשימות ביותר בבוליביה, אבל הוא גם בסיסי יחסית מבחינת תנאים. הלינה, האוכל והנסיעות תלויים מאוד במפעיל שבוחרים, ולכן כדאי להשקיע בבחירה ולא להסתכל רק על המחיר.

בית הקברות לרכבות (Train Cemetery): פתיחה חלודה למדבר הלבן

לפני שמגיעים אל מרחבי המלח, רבים מהסיורים עוצרים בבית הקברות לרכבות (Train Cemetery), אתר פתוח ומוזר בקצה אויוני (Uyuni). קטרים ישנים וקרונות חלודים, ששימשו בעבר את תעשיית הכרייה של בוליביה, נותרו במדבר לאחר דעיכת הפעילות. כיום הם עומדים תחת שמש, רוח ואבק, והפכו לאחד המקומות המצולמים ביותר באזור.

יש משהו סמלי בעצירה הזו. לפני הכניסה לנוף שנראה כמעט על-טבעי, רואים את שרידי הכלכלה הישנה: מתכת, כרייה, מסילות, חלומות תעשייתיים שנשארו מאחור. בוליביה (Bolivia) עשירה במינרלים כמו כסף, בדיל וליתיום, והאזור של אויוני (Uyuni) קשור מאוד לסיפור הזה. בית הקברות לרכבות (Train Cemetery) אינו אתר חובה במובן עמוק כמו הסלאר עצמו, אבל הוא פתיחה חזקה מבחינה ויזואלית וסמלית.

סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni): המדבר הלבן הגדול בעולם

סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) הוא אחד המקומות שלא משנה כמה תמונות ראיתם ממנו, המפגש הראשון איתו עדיין מרגיש לא מציאותי. משטח מלח לבן נמתח עד האופק, האדמה הופכת לרשת של צורות גיאומטריות, השמיים נראים גדולים מדי, והמרחקים מאבדים משמעות. זהו מדבר המלח הגדול בעולם, והוא נוצר מאגמים עתיקים שהתייבשו והשאירו אחריהם שכבות עבות של מלח. בעונה היבשה, בין מאי לאוקטובר בערך, המלח מוצק ויבש. בעונה הרטובה, בין דצמבר למרץ בערך, מים מכסים חלקים ממנו ויוצרים את אפקט המראה המפורסם.

היופי של סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) משתנה לפי העונה. בעונה היבשה אפשר לנסוע עמוק יותר, להגיע בקלות יחסית אל אי אינקוואסי (Incahuasi Island), לראות דוגמאות מלח ברורות ולחוות תחושה של מדבר אינסופי. בעונה הרטובה, כאשר נוצרת שכבת מים דקה, השמיים משתקפים על הקרקע והעולם נראה כאילו התהפך. שני המצבים מרהיבים, וכל אחד מתאים לסוג אחר של חוויה וצילום.

מתחת למלח נמצא אחד ממאגרי הליתיום החשובים בעולם, ולצד הנופים היפים קיימת גם מציאות כלכלית ופוליטית סביב משאב העתיד הזה. בנוסף, תושבים מקומיים עדיין מפיקים מלח בשיטות מסורתיות בחלקים מסוימים של האזור, והקצוות של הסלאר קשורים גם לגידול קינואה ולחיים כפריים קשים בגובה. כלומר, סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) אינו רק תפאורה לצילומים. הוא מערכת של טבע, כלכלה, מסורת ומשאבים.

אי אינקוואסי (Incahuasi Island): קקטוסים בלב ים של מלח

באמצע המרחב הלבן של סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) מתרומם אי אינקוואסי (Incahuasi Island), שריד של הר געש קדום מהתקופה שבה האזור היה מכוסה באגם. היום האי מכוסה בקקטוסים ענקיים, חלקם בני מאות שנים, והוא מעניק את אחת התצפיות היפות ביותר על הסלאר. ההליכה למעלה אינה קשה במיוחד, אך בגובה כזה וכשמש חזקה מעל הראש, גם היא דורשת קצב רגוע.

מהפסגה של אי אינקוואסי (Incahuasi Island) רואים את המלח מכל כיוון, כאילו האי צף באמצע אוקיינוס קפוא. הקקטוסים יוצרים ניגוד מרהיב ללבן של הקרקע ולכחול של השמיים. בעונה הרטובה, אם אזורים מוצפים, הגישה לאי יכולה להיות מוגבלת, ולכן חשוב לבדוק מראש מה מצב הסלאר. כאשר מגיעים אליו בעונה היבשה, זו אחת העצירות הכי בלתי נשכחות במסלול.

הר הגעש אויאגואה (Volcán Ollagüe) והלגונות של השמורה

אחרי היום הראשון בסלאר דה אויוני (Salar de Uyuni), הנוף משתנה בהדרגה. המלח הלבן מפנה מקום למדבר, הרים, אבנים, רוח ולגונות צבעוניות. אחד המראות הבולטים בדרך הוא הר הגעש אויאגואה (Volcán Ollagüe), סטרטו-וולקן מרשים על גבול בוליביה (Bolivia) וצ'ילה (Chile). סביבו נמתחים מרחבים פתוחים שמרגישים כמעט ריקים מאדם, אבל מלאים במבנה גיאולוגי, צבע ושקט.

בהמשך מגיעים ללגונות כמו לגונה קניאפה (Laguna Cañapa) ולגונה הדיונדה (Laguna Hedionda), שבהן פלמינגו עומדים במים הרדודים, ניזונים במינרלים ומשתקפים מול הרים ושמיים. לגונה הדיונדה (Laguna Hedionda) קיבלה את שמה בגלל ריח הגופרית, אך המראה שלה יפה בהרבה מהשם שלה. מי שאוהב צילום טבע יתקשה להפסיק לצלם כאן, אבל חשוב לזכור שהגובה, הקור והרוח יכולים להפוך כל עצירה לקצרה יותר ממה שרוצים.

עץ האבן (Árbol de Piedra) ולגונה קולורדה (Laguna Colorada): כשהמדבר הופך לציור

אחד הסמלים המפורסמים של מסלול אויוני הוא עץ האבן (Árbol de Piedra), סלע בגובה של כחמישה מטרים שעוצב במשך מאות שנים על ידי רוח, חול ושחיקה. הוא עומד במדבר כמו פסל טבעי, מוזר ושברירי, ומדגיש את הכוח האיטי של מזג האוויר באזור הזה. מסביב, הטמפרטורות יכולות לנוע מקיצוניות אחת לשנייה, והרוח מזכירה כל הזמן שהיופי כאן אינו רך.

משם מגיעים אל לגונה קולורדה (Laguna Colorada), אחת הנקודות הדרמטיות ביותר בהשמורה הלאומית אדוארדו אווארואה (Eduardo Avaroa National Reserve). המים מקבלים גוון אדמדם בגלל אצות ומינרלים, והפלמינגו שנעים במים הרדודים הופכים את הנוף לחלומי כמעט. הלגונה אינה עמוקה, אבל היא רחבה, פתוחה וחשופה מאוד לרוח. בגובה של מעל 4,000 מטר, כל צבע נראה חד יותר, וכל תנועה של ענן או אור משנה את המראה.

לגונה קולורדה (Laguna Colorada) היא דוגמה מצוינת למה שהופך את דרום-מערב בוליביה לבלתי רגיל: הנוף נראה כאילו מישהו הגזים בצבעים, אבל הכול טבעי. אדום, לבן, כחול, חום, ורוד וצהוב נפגשים במרחב שלא מרגיש שייך לכדור הארץ. זהו אחד המקומות שבהם כדאי להניח לרגע את המצלמה ופשוט לעמוד מול הנוף.

סול דה מניאנה (Sol de Mañana) ותרמאס דה פולקס (Termas de Polques): אדים, קור ומים חמים תחת כוכבים

סול דה מניאנה (Sol de Mañana) הוא שדה גייזרים בגובה של יותר מ-4,800 מטר, ואחד המקומות שבהם בוליביה מרגישה הכי פראית. אדים עולים מהאדמה, בוץ מבעבע, ריח גופריתי באוויר, והקור החזק של הבוקר הופך את האדים לדרמטיים עוד יותר. זהו לא מקום שמסתובבים בו בחוסר תשומת לב. הקרקע פעילה, והתחושה היא שהאדמה עצמה עדיין נושמת.

לעומת הקור והאדים של הגייזרים, תרמאס דה פולקס (Termas de Polques) מציעים רגע של רוך כמעט בלתי צפוי. המעיינות החמים, בטמפרטורה נעימה מאוד, הופכים לחוויה מיוחדת במיוחד בלילה או בשעות קרות, כאשר בחוץ הטמפרטורות יכולות לרדת מתחת לאפס. לשבת במים חמים תחת שמיים מלאי כוכבים, באמצע מדבר גבוה ושקט, זו חוויה שנשארת הרבה אחרי שחוזרים מהטיול.

מדבר סלבדור דאלי (Salvador Dalí Desert), לגונה ורדה (Laguna Verde) והר הגעש ליקנקבור (Licancabur Volcano)

היום האחרון במסלול הדרומי מביא איתו נופים סוריאליסטיים נוספים. מדבר סלבדור דאלי (Salvador Dalí Desert) נקרא כך משום שהסלעים, הצבעים והמרחב מזכירים לאנשים ציורים סוריאליסטיים, אף שהאמן עצמו לא ביקר שם. זהו עמק שקט, פתוח, כמעט ריק, שבו סלעים בודדים עומדים על רקע הרים וצבעי מדבר. המקום אינו עמוס באטרקציות, אבל דווקא הריקנות שלו חזקה מאוד.

בהמשך מגיעים אל לגונה ורדה (Laguna Verde), סמוך להר הגעש ליקנקבור (Licancabur Volcano), אחד המראות היפים באזור הגבול עם צ'ילה (Chile). הלגונה, ההר והאוויר הדק יוצרים סיום דרמטי למסלול. חלק מהמטיילים ממשיכים מכאן אל סן פדרו דה אטקמה (San Pedro de Atacama) בצד הצ'יליאני, בעוד אחרים חוזרים בנסיעה ארוכה אל אויוני (Uyuni). שתי האפשרויות הגיוניות, אבל מי שחוזר צריך לקחת בחשבון שעות ארוכות ברכב במדבר.

איך לתכנן מסלול נכון בין לה פאס (La Paz) ואויוני (Uyuni)

מסלול של שישה ימים בבוליביה (Bolivia) יכול להיות קצר אך עוצמתי מאוד. כדאי להקדיש יומיים-שלושה ללה פאס (La Paz) והסביבה, כולל שוק המכשפות (Witches' Market), מי טלפֶריקו (Mi Teleférico), רחוב חאין (Calle Jaén), מיראדור קילי קילי (Mirador Killi Killi), טיוואנאקו (Tiwanaku), עמק הירח (Valle de la Luna) וצ'קלטאיה (Chacaltaya). לאחר מכן אפשר לטוס או לנסוע לאויוני (Uyuni) ולצאת לסיור של שלושה ימים אל סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) והמדבריות הדרומיים.

מי שיש לו יותר זמן יכול להוסיף את אגם טיטיקקה (Lake Titicaca), קופקבנה (Copacabana), סוקרה (Sucre) או פוטוסי (Potosí). אלה מקומות חשובים מאוד להבנת בוליביה הרחבה יותר, אך במסלול קצר עדיף לא להעמיס יותר מדי. בגלל הגובה, הנסיעות והעוצמה של הנופים, דווקא מסלול מעט איטי יותר ירגיש עשיר יותר. כדי להימנע מאלתורים מיותרים, אפשר לבדוק כאן מראש סיורים ופעילויות שמתאימים למסלול.

טבלת המלצות למטיילים בבוליביה (Bolivia)

למה בוליביה (Bolivia) נשארת בזיכרון הרבה אחרי שחוזרים

בוליביה (Bolivia) היא מדינה של קצוות. לה פאס (La Paz) מלמדת את המטייל לנשום לאט יותר. מי טלפֶריקו (Mi Teleférico) מראה עיר שלמה מלמעלה. טיוואנאקו (Tiwanaku) מזכיר שההיסטוריה האנושית כאן עמוקה בהרבה מהסיפורים המוכרים על האינקה. צ'קלטאיה (Chacaltaya) מעמיד את הגוף מול הגובה. ואז סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni) מוחק כמעט את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על נוף: אדמה לבנה, שמיים אינסופיים, קקטוסים, לגונות אדומות, פלמינגו, גייזרים ומדבר שנראה כאילו נלקח מכוכב אחר.

זהו יעד שלא תמיד מפנק, אבל הוא נדיב מאוד בחוויה. הוא דורש מהמטייל סבלנות, גמישות וכבוד לגובה, למזג האוויר, למרחקים ולמורכבות המקומית. בתמורה, בוליביה (Bolivia) נותנת משהו שקשה למצוא בהרבה מקומות אחרים: תחושה שהעולם עדיין מסוגל להפתיע באמת. לא רק דרך אתר אחד, אלא דרך רצף של מפגשים בין עיר, הר, מלח, מדבר, מים, רוח ושמיים.